הברירה של עובדיה

נכתב על ידי: אורי אבנרי

כאשר הופיע הרב עובדיה יוסף לראשונה על הבמה הציבורית, פלטתי אנחה עמוקה של הקלה.

הנה בא האיש שחלמתי עליו: מנהיג כריזמטי של היהודים המזרחיים, איש שלום, בעל מסורת דתית מתונה.

הרב עובדיה, כפי שהכול קראו לו, שנפטר השבוע בגיל 93, נולד בבגדאד, הובא לארץ בגיל 4 וצבר מוניטין כתלמיד חכם. בימי מלחמת תש"ח כיהן כרב ראשי במצריים. אחר-כך התמנה לרב ראשי ספרדי בישראל. כאשר לא האריכו את כהונתו, בגלל קנוניה כלשהי, הקים הרב עובדיה את מפלגת ש"ס שהפכה במהרה לכוח חשוב מאוד בזירה הפוליטית.

הוא משך את תשומת-לבי כאשר פסק, בניגוד לרוב הרבנים החשובים, שבהתאם להלכה מותר למסור חלקים של ארץ-ישראל תמורת שלום. פיקוח נפש קודם לכל.

לפני שנמשיך, כמה הגדרות. יש בלבול מסוים בין המונחים "ספרדי" ו"מזרחי". הם לא זהים.

ספרדי הוא מי שאבותיו גורשו מספרד ב-1492 על-ידי הזוג המלכותי הקתולי, פרדיננד ואיזבלה. כמעט כולם מאסו באירופה הנוצרית האנטישמית והתיישבו בארצות שבהן היה קיים שלטון מוסלמי, ממרוקו עד בולגריה.

הממלכה העות'מאנית הייתה מבוססת על השיטה של "מילט" – קהילות אתניות-דתיות אוטונומיות, שכל אחת מהן התנהלה באופן כמעט עצמאי, תחת מנהיג מבני העדה ולפי החוקים והמסורת של עצמה. היהודים ברחבי האימפריה היו כפופים לחכם באשי, הרב הראשי, שהיה, כמובן, ספרדי. זה היה מינוי חילוני – שהרי בדת היהודית אין כלל רב ראשי. אין אפיפיור יהודי. כל הרבנים שווים, וכל יהודי יכול לנהוג על פי הכללים של הרב שהוא בוחר בו.

כאשר קם השלטון הבריטי בארץ, הוא התבקש למנות רב ראשי אשכנזי לצד הרב הראשי הספרדי. מאז יש לנו שניים, כשכול אחד מהם מקיים את המסורות של עדתו.

הרוב הגדול של היהודים מארצות האסלאם אינם ספרדים. בימינו הם מעדיפים לקרוא לעצמם "מזרחים". אך המונחים "ספרדי" ומזרחי" חופפים במידה רבה, ותוכנם שווה פחות או יותר.

מספר הגברים (גברים בלבד!) שהשתתפו בלוויית הרב עובדיה הוערך כ-800 אלף – וכפי שהעיר בני ציפר, מספר זה גדול מכל האוכלוסייה היהודית שהייתה בארץ בעת הקמת המדינה. אפילו נניח שמספר זה מוגזם מאוד, היה זה אירוע מיוחד במינו. ירושלים הייתה למעשה מנותקת. המכונית שנשאה את הגופה יכלה רק בקושי להגיע לבית-הקברות.

כל מאות האלפים האלה לבשו את ה"מדים" של החרדים האשכנזים – חליפה שחורה, חולצה לבנה ומגבעת שחורה גדולה. רבים בכו וייללו. זה גבל בהיסטריה המונית.

לא היה גבול לשבחים שהורעפו על המת מפי פוליטיקאים ופרשנים. קראו לו גדול היהודים הספרדים מזה 500 שנה, ענק בתורה, שדבריו יהדהדו בדורות הבאים.

עלי להודות שמעולם לא הבנתי לגמרי את גדולתו של הרב עובדיה כהוגה-דעות, דתי או אחר. הוא תמיד הזכיר לי דבר שאמר לי פעם הפרופסור ישעיהו ליבוביץ: שהדת היהודית מתה לפני 200 שנה, ולא הותירה אחריה דבר מלבד קליפה ריקה של פולחנים.

הרב עובדיה כתב 40 ספרים של פסקי-הלכה ופירושים. בעוד שהרבנים האשכנזים בדרך כלל מחמירים במצוות, יוסף נטה להקל. בכך המשיך במסורת מזרחית, שהייתה תמיד מתונה יותר.

כפי שהוזכר שוב ושוב, הרב עובדיה התיר את עגונות החיילים שנפלו במלחמה, קבע שהפלשים באתיופיה הם יהודים לכל דבר ועל כן זכאים לעלות על פי חוק-השבות. הוא הקל על אנשים ונשים להיחלץ מאיסורים חמורים. מכיוון שתחומים רבים מחיינו, כמו נישואין וגירושין, כפופים להלכה הדתית, זה חשוב גם לציבור החילוני.

אבל הוגה-דעות עמוק? יורש חז"ל? יש לי ספקות. כפי שפרשן אחד העז להגיד, האפיפיור החדש שינה את פני התורה הקתולית בעניינים תיאולוגיים, מוסריים וסוציאליים תוך כמה חודשים יותר מכפי שעשה זאת הרב עובדיה בכל חייו. היהדות הרפורמית עשתה יותר ממנו בהתאמת הדת לעידן המודרני.

אולם ההערכה המקורית שלי לרב עובדיה, ואכזבתי הגדולה ממנו, לא נגעה לעניינים דתיים.

לרב עובדיה הייתה עמדת-מפתח בפוליטיקה הישראלית. כמעט מחצית מכל האזרחים היהודים במדינה הם ממוצא מזרחי. עד שהופיע הרב על הבמה, זה היה מעמד מקופח, רחוק ממרכזי הכוח, מושפל ומפולג. כל הניסיונות להפכם לכוח פוליטי עלו בתוהו.

ואז בא הרב. הוא הקים מפלגה רבת-כוח שהכריעה לא-אחת במאבקים הפוליטיים במדינה. הוא החזיר ליהודים המזרחיים את כבודם האבוד. הוא איחד אותם. זה היה הישג כביר.

אבל לשם מה? קיוויתי שאחרי שהוחזר להם כבודם העצמי, היהודים המזרחיים יזכרו את עברם, את תור-הזהב בספרד המוסלמית, כאשר יהודים ומוסלמים פעלו בשותפות הדוקה, כאשר השירה היהודית פרחה בשפה הערבית, כאשר הרמב"ם שירת כרופאו הפרטי של המנהיג המוסלמי הדגול, צלאח-אל-דין, שמיגר את הצלבנים.

מתוך תקווה זו בחרתי בבן-חסותו של הרב, אריה דרעי, כאיש-השנה של "העולם הזה" כשהיה בן 29. דרעי, יליד מרוקו, היה איש-שלום ודגל כאדונו בהחזרת שטחים.

אבל החלום התפוגג. ש"ס הלכה יותר ויותר ימינה והחלה תומכת במדיניות אנטי-ערבית קיצונית. הרב, מומחה גדול לקללות עבריות וערביות, קילל את הערבים כפי שקילל את יריביו הישראלים. (פעם אמר שיערוך משתה ביום מותה של שולמית אלוני. אלוני לא ערכה משתה ביום מותו של הרב עובדיה.)

יש סיבות רבות – פסיכולוגיות וסוציולוגיות – להפיכת העדה המזרחית לאנטי-ערבית ולמתנגדת לשלום. זו לא רק אשמתו של הרב יוסף. אך הייתה לו ברירה. הוא לא עשה דבר כדי לפעול נגד מגמה זו. להיפך, הוא הצטרף לעדר והגביר את התהליך.

הרב עובדיה שלט בש"ס כמו אפיפיור. הוא מינה את מנהיגיה ופיטר אותם כרצונו. למפלגה זו אין מוסדות דמוקרטיים, כגון בחירות פנימיות. הרב החליט על כל דבר לבדו. בהצטרפו למקהלה האנטי-ערבית הוא חטא מאוד – אף שמעולם לא ביטל את פסק-ההלכה שלו בדבר החזרת שטחים כדי להציל חיים.

מכיוון שש"ס היא מפלגת המקופחים, ניתן היה לקוות שהיא תנהיג את המחאה החברתית.

ואכן, הרב ואנשיו דיברו בלי-סוף על מצוקת ההמונים המזרחיים, העניים ובעלי-המוגבלויות. אך בחיים האמיתיים, ש"ס לא עשתה דבר וחצי-דבר כדי להקל על המצוקה באמצעות מדיניות הממשלה, רפורמה סוציאלית, חיזוק מדינת-הסעד וכדומה. מתנגדיה האשימו אותה בכך שהיא מחזיקה את בוחריה בכוונה במצב של בורות ועוני, כדי להשאירם תלויים במפלגה.

עובדה היא שהרב עובדיה ומפלגתו ניצלו את כוח-הסחיטה העצום שלהם כדי להוציא מהממשלה סכומי-עתק למערכת-החינוך שלהם – ולא לשום מטרה אחרת. במערכת זו, מגן-הילדים עד לישיבות הגבוהות, לא נלמד דבר מלבד כתבי קודש, כמו במדרסות המוסלמיות. חניכיה אינם מסוגלים להצטרף לכוח-העבודה, וכמובן אינם משרתים בצבא.

ביום שלאחר הלוויה, כאשר בנימין נתניהו הגיע למשפחה כדי להביע תנחומים, הבנים לא דיברו איתו על שלום או על צדק סוציאלי. הם דיברו אך ורק על המזימה הנוראה של גיוס בחורי-הישיבה.

לשונות רעות מדברות על שליטת המשפחה באימפריה כלכלית, המבוססת על הנפקת תעודות-כשרות לעסקים. חסידי הרב מעדיפים תעודות מטעמו, תמורת תשלום נאות. איש אינו יודע כמה כסף הצטבר באימפריה המשפחתית.

בעיני החילונים, שהם עדיין הרוב, הרב עובדיה היה דמות יוצאת-דופן, ודי חביבה.

הטלוויזיה אהבה את מנהגו לסטור את לחיי כל אורחיו, כגדולים כקטנים. הקללות שלו הפכו חלק מהפולקלור. (פעם קרא לנתניהו "עיזה עיוורת".)

הוא בלט גם בלבושו. גם אחרי שפוטר ממשרת הרב הראשי הספרדי ("הראשון לציון"), הוא התעקש ללבוש את המדים התורכיים בעלי קישוטי הזהב של מישרה זו.

כרוב המנהיגים מסוגו, לא הכין יורש. אין רב עובדיה שני, וגם לא יהיה בעתיד הנראה-לעין. דרושות עשרות שנים כדי ליצור מנהיגות אישית כזאת, בעלת כריזמה וידע. שום מועמד אינו נראה באופק. גם הישרדות ש"ס בהנהגת דרעי אינו בטוחה.

בשבילי זה סיפור עצוב. ישראל זקוקה למנהיג ספרדי גדול, המסוגל לגייס את ההמונים למען השלום והצדק החברתי.

תגובה אחת ל “הברירה של עובדיה”

  1. […]       להלן הקישור לכתבה המקורית :    Global News by Alex Levin […]

הוסף תגובה !

מופעל באמצעות - WordPress | התחבר | פוסטים (RSS) | תגובות (RSS) | עיצוב תבנית - wpdesigner | תרגום והסבה לעברית - מאסטרגייט |